פסק-דין בתיק תא"מ 1882-02-11

תביעה שטרית בין צדדים רחוקים לשטר בגדרה התגוננה הנתבעת בטענה שחתימתה זויפה.

א.   ההליך והצדדים לו

1.         התובעת הגישה לביצוע שתי המחאות שנמשכו על חשבון הנתבעת בבנק לאומי, האחת על סך 1,148 ש"ח ז.פ. 29.9.2009 והשנייה על סך 1,026 ש"ח ז.פ. 30.9.2009 (להלן ההמחאות). הנתבעת, כבת 28 כיום, הגישה התנגדות ביחס לשתי ההמחאות בטענה שהן נגנבו ממנה וחתימתה עליהן זויפה. עוד הטעימה שלא מסרה את ההמחאות לצד שלישי ולא התירה לאיש לחתום עליהן בשמה [ס' 3 ו-16 לתצהיר התמיכה בהתנגדות, נ/1].

2.         כתום דיון שהתקיים לפני כב' הרשמת ביום 24.5.2011, בו נחקרה הנתבעת על תצהירה, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן בהסכמה. בישיבת יום 26.3.2012 נשמעו עדות מנהל התובעת מר בועז אורן מזה ועדות הנתבעת מזה. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צויין אחרת. 

ב.   דיון והכרעה

דין התובענה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.        אין חולק שהתובעת והנתבעת אינן צדדים קרובים לשטר; ההמחאות נמסרו לנציג התובעת בידי אמה של הנתבעת, ולנטינה פאק, שהתובעת סיפקה סחורה לעסק בבעלותה ובניהולה בשם "אטליז פאק ולנטינה". האם ולא הנתבעת היא שניהלה עסקים עם התובעת [ס' 2 לתצהיר אורן, ת/1, והצהרת באת-כוח התובעת בע' 5 ש' 11-10 לפרוטוקול]. התובעת הטעימה שלא תבעה את האם לתשלום הסכום הנקוב בהמחאות מהיותה חדלת פירעון ומצויה בהליך פשיטת רגל [ע' 4].

אמת-המידה לקביעת קרבה או ריחוק בין צדדים לשטר אינה צורנית-פורמלית אלא מהותית ופונקציונלית. קירבה או ריחוק אינם נלמדים מצורת השטר אלא ממערכת היחסים בין הצדדים לו. בעלי-דין יחשבו צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם מושתתים על קשר משפטי ישיר ביניהם; הם יהיו צדדים רחוקים לשטר אם יחסיהם המשפטיים בקשר עמו אינם נובעים מזיקה ישירה ביניהם אלא מקשר משפטי שלהם עם אחרים זולתם [ע"א 1886/97 יהודה נ' זלמה, פ"ד נג(1) 132, 136 (1999) וההפניות שם]. במקרה דנן לא התקיים בין הנתבעת לתובעת קשר משפטי ישיר ואין ביניהן עסקת יסוד שמכוחה תחוב הנתבעת כלפי התובעת. מכיוון שכך אין לתובעת עילה לכאורית נגד הנתבעת זולת זו שיסודה בשטר [השוו ע"א 695/79 מפעל התורה למען הישיבות בארץ ישראל נ' כהן, פ"ד לז(2) 52 (1983)].

התביעה דנן נסמכת אפוא על העילה השטרית, קרי, על הטענה שהנתבעת חתמה על ההמחאות ומסרה אותן לתובעת באמצעות אמה כדי שתשמשנה לכיסוי חובות האם ועסקה לתובעת. כאמור, הנתבעת כפרה בכך, טענה שלא מסרה את ההמחאות לאיש, הטעימה שהן נגנבו ממנה ועמדה על כך שמה שנחזה להיות חתימתה על-גבי ההמחאות אינו אלא מעשה זיוף.

2.        ס' 23(א) לפקודת השטרות שעניינו בחתימה שזויפה או שנחתמה שלא ברשות מורה כך:

חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על-פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או היעדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו .

הוראה זו עוסקת בשני מקרים שמקיימים ביניהם זיקה של קרבה רעיונית אך שונים זה מזה בחומרתם ובנפקותם: האחד נסב על חתימה שזויפה; השני - על חתימה שנחתמה ללא הרשאה מבלי שהדבר יעלה כדי זיוף. בעוד שמעשה זיוף אינו ניתן לאשרור ותוצאתו מוחלטת, חתימה ללא הרשאה ניתן לאשרר למפרע [שלום לרנר דיני שטרות 450-448 (מהדורה ראשונה, 1999)]. בענייננו התמקד ההליך בטענת זיוף שהעלתה הנתבעת; הסוגיה של חתימה ללא הרשאה אינה עומדת לדיון.

פקודת השטרות מתייחסת בחומרה רבה לזיוף חתימה. כפועל יוצא גלומה בה קביעה נחרצת כי חתימה שזויפה, אין כוחה יפה ואין רוכשים על-פיה זכות בשטר. הוראת הפקודה שהוקדשה לחתימה שזויפה קובעת שתי תוצאות: ראשית, המושך כלל אינו חייב על-פי השטר, אפילו כלפי צד שלישי שרכש בו אחיזה כשורה; שנית, מי שרכש את השטר לאחר מעשה הזיוף אינו מקבל בו קניין [לרנר, שם]. תוצאה זו נובעת מתפישת חשיבותה ומרכזיותה של פעולת החתימה בדיני שטרות: " בהעדר חתימה לא נוצרת כלל חבות שטרית, ולכן יש לקבוע את השלכותיה של חתימה מזויפת. ואמנם אם מתברר כי חתימה מסוימת היא מזויפת, נחסמת התביעה השטרית כלפי מי שנחזה כחתום, ולא נבחנת שאלת היקפה של חבותו" [לרנר, שם, בע' 451-450].

תוצאה זו, כוחה יפה כלפי הגנב שנטל את השטר ללא זכות שבדין וזייף את חתימת המושך עליו וכלפי כל מי שמחזיק בשטר מכוחו, אפילו הוא אוחז כשורה שקיבל את השטר בתום-לב ונתן תמורתו ערך. הגנב והבאים מכוחו אינם אוחזים בשטר במובנם של דיני השטרות שכן לא קיבלו אותו כתוצאה משרשרת היסבים תקינה והחזקתם בו אינה כדין [לרנר, שם, בע' 457; יואל זוסמן דיני שטרות 251 (מהדורה שישית, 1983)].

3.        להוראות הדין המהותי בסוגיה של חתימה שזויפה נודעת השלכה על דיני הראיות. הכלל הוא שהדין המהותי הולך אחר הדין הראיתי; על בעל-דין להוכיח כול טענה המקדמת את עניינו [ת"א (מח' חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, ס' 9 וההפניות שם (לא פורסם, 14.2.2006)]. כאשר צד אחד מכחיש חתימתו על מסמך שעליו מסתמך הצד האחר נושא הצד האחר בנטל השכנוע באשר להוכחת אמיתות החתימה [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993); להלן עניין רחמים]. כשבחתימת שטר עסקינן ו" כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה" [זוסמן, שם, בע' 50].

בעניין רחמים התוו עיקר הדרכים שבאמצעותן ניתן להוכיח את מקוריות החתימה המיוחסת לצד שכנגד: האחת, באמצעות עדות ישירה, קרי, עדותו של החותם על המסמך או של מי שהיה עד לחתימה; השנייה, על-ידי השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית תוך התחקות אחר נקודות הדמיון והשוני בין החתימות; השלישית, בעדות של מי שמכיר היטב את החתימה במחלוקת ומעיד על מידת התאמתה למסמך הנדון.

4.        בענייננו אין מנוס מן המסקנה שהתובעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה ולא הוכיחה את אמיתות חתימתה של הנתבעת על-גבי ההמחאות. בתוך כך נמנעה התובעת מלהביא ראיות על-פי המתווה שנקבע בעניין רחמים: לא הובאה עדות של מי שנכח במעמד חתימת ההמחאות והיה עד לה; לא נשמע אדם שמכיר את חתימת הנתבעת באופן אישי ועשוי להשוות בינה לבין חתימת המושך על-גבי ההמחאות; לא הוגשה חוות-דעת של מומחה לכתבי-יד. גם בעין בלתי-מקצועית ניכר שוני ממשי בין חתימות המושך על-גבי ההמחאות לבין חתימת הנתבעת על שני התצהירים שמסרה בהליך זה [ נ/1, נ/2]. 

התובעת נמנעה ביודעין מלזמן למתן עדות את מחלק הסחורה מטעמה שמסר לאם הנתבעת סחורה וקיבל כנגדה את ההמחאות. גם סוכן המכירות שייצג את התובעת במגעיה עם אטליז האם לא נשמע מטעם התובעת. לאורן עצמו לא הייתה כל ידיעה בעניין זה והוא אישר שאינו מכיר את הנתבעת או אמה ולא קיים קשר ישיר עם הלקוח [ע' 6]. על כן לא היה בכוחו לומר דבר וחצי דבר על-אודות מעמד מסירת ההמחאות או זהות החותם עליהן [שם ובע' 7]. אורן הטעים שכלל אינו יודע אם הנתבעת היא שחתמה על ההמחאות [ע' 8 ש' 9-8]. במצב דברים זה ונוכח ההנחיה הנורמטיבית העולה מעניין רחמים תמוהה טענת אורן שעדותו של עובד התובעת שקיבל את ההמחאות וככל הנראה היה עד לחתימתן אינה רלוונטית [ע' 9]. עסקינן בעד שהיה על התובעת להשמיעו; מחדלה לעשות כן פועל לחובתה.